בית הכנסת בנצרת עלית שתכנן אדריכל נחום זולוטוב, מבטא ערכים מופשטים: את המעבר בין קודש לחול, בין ארץ לשמיים ובין מסורת לזהות יהודית.
המתבונן לעבר בניין בית הכנסת המרכזי בנצרת עילית, ממפלס הרחוב שלמרגלות הגבעה עליה הוקם, מגלה בתחילה את כיפת הבטון הקעורה, המשמשת כגג המבנה. עם העלייה בגרם המדרגות המוארך, המוביל לרחבת ההתכנסות, נחשפות בזו אחר זו חזיתות המבנה הבנויות מאבן, בטון וזכוכית. חזיתות אלו תוחמות את חלל בית הכנסת. בתוך בית הכנסת שני אולמות תפילה: אולם תפילה קטן, המיועד לתפילה וללימוד בקבוצות מצומצמות בימי חול ואולם תפילה מרכזי, המיועד לקהילת מתפללים רחבה המתכנסת במקום בחגים ומועדים. גם שתי רחבות פתוחות לבית הכנסת: רחבת התכנסות במפלס העליון ורחבה נוספת במפלס התחתון, בסמוך לאולם התפילה המרכזי. בית הכנסת ממוקם במתחם משותף למוזיאון להנצחת השואה ולפארק, וכיום הוא מוקף בצמחיה. בהתאם להגדרתו כבית כנסת מרכזי, הבניין משרת מתפללים בני עדות שונות כך שהתפילות מתקיימות בנוסח ספרדי ואשכנזי לסירוגין.
בין קודש לחול
תחילתו של בית הכנסת בתחרות אדריכלים משנת 1961 בהזמנת מינהל השיכון של משרד העבודה וועדת התחרויות של אגודת האינג'נירים והארכיטקטים בישראל1. הצעתו של אדריכל נחום זולוטוב נבחרה. מעצם הגדרתו כמבנה דת, מהווה תוכו של בית הכנסת "מקום קדוש", ולכן ההגעה אליו מהווה אנלוגיה למעבר בין היומיום והחולין לבין הקודש. ואכן, בתכנונו הושם דגש על תיווך בין היומיום והחולין לבין הקודש. כך, העלייה לבית הכנסת, למקום הקדוש, משולה לעלייה רוחנית המופרדת מחיי החולין. לפי ההלכה היהודית הצבתו של בית כנסת במיקום גבוה בעיר מבטאת התרוממות מעל חיי היומיום והתקרבות לשמים2.
גם רחבות ההתכנסות מתווכות בין קודש לחול. גם כאן, לפי ההלכה היהודית, תפקידה של הרחבה המקדמת את הכניסה לבית הכנסת אינה אלא תווך, שתפקידו לרכך את המעבר מחיי היומיום לטקס הדתי. לאור זאת, מעניין לבחון את ההבדלים החלליים בין הרחבות השונות: בעוד שהרחבה במפלס העליון נפתחת לעבר השטח הסובב אותה ומעניקה למבקר מבט פנוראמי על הנוף הסובב, הרי שהרחבה במפלס התחתון נבדלת מסביבתה באמצעות תיחומה בקירות האבן והבטון, ומאפשרת לראות רק את החצר הבנויה, כיפת הבטון והשמים. בלשון אחרת, ניתן לומר כי בעוד שהציבור המתכנס ברחבה העליונה מרגיש עצמו כפרט קטן בתוך מכלול עצום (המרמז על טבע הבריאה), ההתכנסות ברחבה התחתונה מדגישה דווקא את מרכזיותו של האדם בעולם, כאשר היא מציבה את ציבור המתפללים במרכזו של החלל הבנוי.
בין ארץ לשמיים
בנוסף להקבלה בין קודש לחול, מגלם בית הכנסת גם את המעבר בין ארץ לשמיים, או: בין הגשמי לרוחני. את השמים מייצגת כיפת הבטון העצומה המלווה את המשתמש לכל אורך הביקור במבנה. עוד בשנת 1925 כתב לואיס ממפורד (Mumford; 1925) כי הכיפה היא הצורה האדריכלית המתאימה ביותר למבני דת יהודיים מודרניים: צורת הכיפה מאזכרת את השמים וכך מגלמת את המימד הרוחני במבנה3.
דימוי כיפת השמיים מיוצג בבניין בית הכנסת באמצעות כיפת בטון קעורה. צורה זו מנוגדת אמנם לכיפות בהן נעשה שימוש במבני הדת אליהם התייחס ממפורד במאמרו, אך באמצעות גודלה העצום, הנחווה כמשטח אינסופי שקיעורו מתקרב לעבר המבקר בחלל, ניתן לטעון כי היא מגלמת בחומר את השמיימי.
מעבר להתאמה האקוסטית של הכיפה הקעורה לצרכי התפילה בבניין בית הכנסת (שכן השימוש בכיפה הקעורה מונע בעיות אקוסטיות שהתעוררו במבנים בהם נעשה שימוש בכיפות קמורות) יש בכיפה הקעורה משום פרשנות של הדימויים שלנו באשר לארץ ולשמיים, תוך אזכור צורות המוכרות לנו מעולם הטבע. למעשה, אם נעמיק בדימוי הקמור של כיפת השמיים, נגלה כי אינו שונה מכיפות אחרות שאנו מכירים: מכיפות ההרים והגבעות הארציות המייצגות את החומריות בעולם. ואכן, הגבעה החשופה שעליה נבנה בית הכנסת בשנות השישים המוקדמות, היוותה את ההשראה לכיפה לא פחות מדימוי "כיפת השמיים". כך, היותה של הכיפה קעורה, מבדיל אותה מהטבע ומדגיש את היותה "שמיים" שהם מעשה ידי אדם.
את הארץ מייצג גוף המבנה הריבועי המנותק מה"שמיים", קרי: מכיפת הגג, באמצעות חלונות אופקיים, העוברים לכל אורך המבנה. שלא במקרה, את הארץ מייצגים חומרים גולמיים: האבן הגסה, ממנה נבנו קירות המבנה, והבטון המזויין, החומר ממנו נבנה שלד המבנה.
בין מודרניזם לברוטליזם
השימוש שנעשה בבטון במבנה ובפרט חשיפתו בכיפה בשלד ובאחדים מהקירות, מצביעים על קשרים עם מסורות האדריכלות המודרנית והברוטליסטית. השימוש בצורות הפשוטות, בקווים הנקיים ובחלונות המאורכים מזכיר את הסגנון המודרני, ואילו חשיפת הבטון והשימוש הפיסולי שנעשה בו, מצביעים על זיקה לסגנון הברוטליסטי. הזיקה למסורת הבנייה המודרנית מוצגת גם במאמרו של ממפורד, בו טען כי צורת הכיפה מתאימה במיוחד לבנייה בבטון מזוין — טכנולוגיית הבנייה המזוהה יותר מכל עם האדריכלות המודרנית.
הדמיון החזותי בין כיפת הבטון הקעורה בבית הכנסת לבין גג הבטון בקתדרלה הברוטליסטית, שתכנן לה–קורבוזיה ברונשאן (La Corbusier, Ronchamp, 1950-5) – מרמז על הקשר בין הסגנונות האדריכליים. בשני הבניינים נעשה קירוי באלמנט מרחבי עשוי בטון ובשניהם קיים נתק בין הקירות המאסיביים לבין הגג המרחף. יחד עם זאת, עיצובה הפיסולי–ברוטליסטי של הקתדרלה בא לידי ביטוי בכל אחד ממרכיבי הבניין: החל מהקירות המעוקלים, דרך השימוש בויטראז'ים צבעוניים, בארגונם הרנדומאלי של החלונות ובעיצובם התלת מימדי. תכנון בית הכנסת בנצרת עילית, לעומת זאת, מאופיין בשימוש בקווים ישרים–מודרניסטיים: המבנה מורכב ממערכת חללים מלבניים ומרבית חלונות המבנה נבנו מזכוכית שקופה וממוטות פלדה. הבדל נוסף ומשמעותי מתגלה באמצעות ההשוואה בין פתחי המבנה: בעוד שבבניין הקתדרלה ברונשאן נעשה שימוש בקירות בטון מאסיביים, בתוכם נקבעו פתחים זעירים, הרי שחלון הזכוכית המוארך היחיד באולם התפילה המרכזי בבית הכנסת מעורר בפני הצופה את האשליה כי כיפת הבטון הקעורה מרחפת מעל קירות האבן, ואינה נישאת על גביהם.
בשני המקרים ביקשו האדריכלים לגלם את השמיימי עלי אדמות, אולם המרכיבים המודרניסטיים המרובים בבית הכנסת — עושים את ההבדל. בבניין בית הכנסת הסגנון המודרני הוא הסגנון הדומיננטי. הוא בא לידי ביטוי בתכנון המינימליסטי ובשימוש בצורות גיאומטריות פשוטות וסימטריות: קוביה וחצי כדור. הברוטליזם מובע ברמיזה בלבד: בטקסטורת הבטון החשוף ובאבן החשופה. האמונה, אפוא, ברוח בית הכנסת, נחווית בצנעה וברוגע, ללא התנועתיות והדרמתיות שבקתדרלה הברוטליסטית של לה קורבוזיה.
בין מסורת לזהות יהודית
השימוש בכיפת הבטון בבניין מציב אותו על גבול נוסף: הגבול שבין זהותו היהודית של בית הכנסת ובין המסורת האוניברסאלית של השימוש בכיפות במבני דת. פער זה בא לידי ביטוי גם בהתחשב במיקומו של בית הכנסת בנצרת עילית, עיר יהודית חדשה שהוקמה כמשקל נגד לנצרת הערבית, שאוכלוסייתה כיום מעורבת ומורכבת מיהודים, ערבים, נוצרים ומוסלמים. לפי ממפורד, מקורות השימוש בצורות הקובייה והכיפה בבתי הכנסת, שאולים מן הארכיטקטורה של הכפר הערבי. טכנולוגיית הבנייה באבן — החומר המקומי — מתאימה לבניית הקמרון הכיפתי. כלומר, בניית כיפה בבית כנסת מתכתבת עם האדריכלות המקומית שקדמה לעידן המודרני: הארכיטקטורה של הכפר הערבי.
מהי העמדה בה נוקט זולוטוב ביחס לשימוש המסורתי בכיפה במבני דת? הקושי בהגדרת הזהות האדריכלית של בתי הכנסת בישראל הוזכר לא פעם בשיח המקומי4. בבית הכנסת בנצרת עילית סוגיה זו באה לידי ביטוי ביחס בין הזיקה לאדריכלות המקומית והמסורת האוניברסאלית של האדריכלות הדתית, לבין הניסיון להגדיר זהות אדריכלית ייחודית שתזוהה עם הדת היהודית. על רקע ההשוואה עם הנצרות והאיסלם, מתבלט קושי נוסף וייחודי לדת היהודית: הקושי לייצג האל היהודי ואת משכנו, קושי הנובע מאפיונו הלא גשמי של האל התנ"כי מחד גיסא, ומהאיסור על עשיית פסלים מאידך גיסא.
כיצד ניתן לייצג אל חסר צורה הנוכח בכל מקום? מה מייחד את משכנו של אל זה? נדמה כי זולוטוב השיב על השאלה באמצעות הזיקה הייחודית שיצר בבית הכנסת בין הנוף הטבעי והבנוי, בין הארץ והשמים הסובבים את הבניין ובין אלו שנוצרים באמצעותו. בניין זה מבקש להתמזג באופן המשכי בסביבתו ובו בזמן לייחד את היצירה האדריכלית מהטבע המקיף אותו, וכך להציע נוכחות אחרת — תרבותית ואדריכלית — בנוף.
טקסט: אדריכלית נעמי שמחוני | צילום: שי אפשטיין
The Central Synagogue in Nof HaGalil, designed by architect Nahum Zolotov, expresses abstract values through the transitions between sacred and secular, earth and sky, and tradition and Jewish identity. Its distinctive concave concrete dome, natural stone walls, and minimalist modernist design create a dialogue between the built environment and nature. Through the gradual approach to the prayer halls and the interplay of enclosed and open spaces, the synagogue transforms the physical journey into a spiritual experience, offering a contemporary architectural interpretation of Jewish religious identity
תגיות
